כשהעבודה של עריכת דיאלוג וניכוש גפנים קוצניים נראית מעניינת ומתגמלת. לא כשאני מרגיש נואש לפנטזיה. התחלתי לכתוב שוב . בנוסף, הילדים שלי גדלים ואני גם לא מפחדת יותר שהם יהרגו בטעות את הסבא והסבתא שלהם בשיעול מוטעה. בגלל שחלקים מהאני האמיתי שלי מתחילים להאיר שוב, חלקים מהגוף שלי מתעוררים איתו. לעת עתה, זיכרון הגוף שלי צריך לחפור שנים אחורה כדי למצוא הקשר שבו אני לגמרי אני עצמי.
אבל אני לא חושב שזה יהיה נכון עוד הרבה זמן. אני בונה לעצמי את ההקשר הזה שוב היום, כאן. אפילו בשנייה הזו, בכך שכתבתי לך את זה. ילדתי תינוק עם צרכים מיוחדים ועברתי לעבודה מרחוק כדי להתמודד טוב יותר עם החיים החדשים האלה. ברגע שהתינוק שלי היה מבוגר מספיק כדי לסבול בייביסיטר, קפצתי היישר להריון שני נורא מבחינה רפואית, שבו הייתי מרותקת למיטה במשך חודשים. והילוד השני שלי היה מוכן סוף סוף לבייביסיטר במרץ - ניחשתם נכון.
לא יצאתי מהבית כבר שש שנים.) לפני כמה חודשים הלכתי לבית קפה שהייתי בו בשנות העשרים לחיי ונתקלתי בחבר ותיק. הוא נראה המום ואמר, הייתי צריך להסביר שמעולם לא התרחקתי בכלל. הרגע הפכתי לדמות דו-ממדית שחיה בתוך רשת זום במשרד, חברות זקוקות לעובדים. יש לגדל ילדים. יש לשלם חשבונות. עבודות אלו יכולות להיות מתגמלות. אבל זה לא באמת מה ששמו אותי כאן לעשות. הוכנסתי לכדור הארץ כדי להיות יזם - או אולי יוצר. אני מחויב לחדש. לפתור בעיות דביקות ומורכבות ולאתר הזדמנויות שאף אחד אחר לא יכול לראות. או לראות אמיתות שאחרים לא רואים.
ליצור דברים יפים, משמעותיים, קשים מאפס. וכשהכרתי את מר בוס, זה בדיוק מה שעשיתי. כשאני מדמיינת את הצללית שלו, היא מגיעה עם רקע. בניין שוקק מלא רעש ומשברים ואנשים שנזקקו לי. אני זוכר שיחות איתו כמו תמיד קצרות ומופרעות. כמה מילים משותפות בין פיצוץ אחד למשנהו. הייתי בעבודה שחשובה לי מאוד. עדיין לא היו לי ילדים, אז ביליתי את ימיי בפתרון בעיות מרושעות, לובש חליפות מחויטות, עוזר לאנשים מול חדר וזכיתי לתשומת לב וכבוד. עשיתי שיחות קשות. ניצחתי בקרבות קשים. בניתי צוותים. זה היה אכזרי ומתיש, ואהבתי את זה. עליתי באש.